על ייבוש בצקות


17 Sep
17Sep
הימים האחרונים לא מדהימים. 
שש שעות ביום על הזום של כתה א׳- 
יוצרות בצקת במוח, שלוחצת בדיוק על האיברים הרגשיים החיוניים. 
ונדמה שהדבר שייבש אותה, הוא רק חזרה של הילדים לבית הספר. 
אבל, הייתי אופטימית, כי היום יצאנו לדייט השבועי שלנו.
החלטנו על בית הקפה היחיד, שפתוח בשעה תשע בערב. 
המקום היה שומם - במונחים תל אביבים וטורונטיאנים.
אבל, במונחים של סנטרל ניו יורק – וואלה, ערב לא רע. 
אחרי שעה, כששמנו לב שהרצפה מצוחצחת, 
השולחנות נקיים והמלצריות נשענות על הקיר בידיים משולבות, 
בוהות לכיווננו לעיתים קרובות מידי, 
הבנו שהגזמנו. 
קמנו ויצאנו. 
הסתכלנו מסביב, חושך, חניון ריק. 
הבטנו אחד על השנייה, ובשתיקה,
הגענו להסכמה שיהיה פתטי לשחרר את הבייביסטרית אחרי שעה. 
התחלנו לתהות בקול לאן אפשר להמשיך.
אחרי מספר דקות, הבנו שרק וולמרט פתוח בשעה הזו...
אבל, אנחנו זוג שחושב קדימה, 
וביקור בוולמרט במהלך דייט זוגי- זה כמו לסגור את הדלת על התקווה;
ביקור שכזה שוכן לצד להפסיק להוריד שערות ברגליים ולעשות סקס פעם בחודש.
חנן הציע להיכנס למכונית ולנסוע לראות נוף. 
ניצלתי את ההזדמנות לצחוק על העירוני שבו-- הרי בחושך לא רואים דבר. 
יצאנו תוך שלוש דקות מהאזור המתועש, 
וכשלפנינו רק אור פנסי המכונית, 
שמאירים על כביש ריק, מדשאות ויערות בצידי הדרך. 
נסענו בלי צפיות מהחוץ.
אבל המשכנו בשיחה והזזנו את הבפנים. 
ולאחר כעשרים דקות, חנן מבחין בנוף הזה שהוציא אותנו מלכתחילה לסיבוב באוטו. 
להקת איילים סועדת בשלווה עשבים לחים. 
והחשיפה הקצרה הזו-- לטבע בתמימותו, במערומיו, 
היא שייבשה את הבצקת העקשנית ששכנה במוחי,
וטענה אותי בכוחות מחודשים. 

* תמונה של להקת האיילים בתגובה הראשונה
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.