על יומן אישי והודיה


31 Aug
31Aug
כשעליתי לכתה ב׳, אמא שלי העניקה לי את ה - מתנה.
מחברת דקה, עם שורות מיוחדות שמתאימות לכתיבה של ילדה.
מחברת פשוטה, של שנות השמונים. אבל אמא הסבירה לי, שבמחברת הזו, מה שאצור בפנים יעשה אותה למיוחדת.
עכשיו, משגברתי על אתגר הכתיבה, היא אמרה, אני מוכנה לכתיבת יומן-אישי.
היומן הזה הוא כמו אי פרטי משלי.
שם אוכל להיות עצמי או מי שאני רוצה. שם אוכל להפקיד את כל המחשבות והרגשות שבי בלי מעצורים.
היומן הוא חבר מיוחד. אני יכולה לחלוק איתו את החוויות שלי, בלי סכנה שמשהו ישמע.
מאז אני כותבת.
טוני מוריסון אמרה פעם, שאם יש ספר שאת רוצה לקרוא ועדיין לא נכתב, אז את חייבת לכתוב אותו בעצמך.
אני רחוקה מלהיות סופרת. אבל אני מאד קרובה לילדה הזו, בת השבע, שעולה לכתב ב׳ וכבר כותבת לעצמה.
אבל הפעם, אני כותבת לעצמי – ומשתפת עם כולן.
אני מעיזה להיחשף, ומרגישה לעיתים קרובות ערומה, אבל בעיקר חזקה.
מעיזה לספר את סודותיי, כי הסיפור הזה שנבנה, שהוא סיפור חיי,
אולי יעשה שינוי קטן למישהי שנמצאת אי שם במסע אל תוך הרילוקיישן.
נמצאת בחרדות ובהתרגשות שלפני הנסיעה, במעמקים של הרגע שאחרי הנחיתה, או אולי כבר ממש מאוקלמת וזקוקה כמוני לחברה.
ואולי מה שאכתוב, יעניק לה את האפשרות להתבונן רגע ולהבין שרילוקיישן, זה החיים האמתיים.
שיש בהם הרבה טוב, הרבה ויתורים. הרבה מחירים וגעגועים.
אבל גם כל כך הרבה הזדמנויות, לחיות חיים מלאים.
ואין יום כמו יום הבלוג הבינלאומי, כדי לומר תודה ממעמקי ליבי, על כך שאתן קוראות אותי.

*בתמונה: אני, בערך בת שבע.
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.