על חיים של געגוע


02 Nov
02Nov
דיברתי היום עם חברה מישראל. 

והגענו לרגע הזה בשיחה בו היא שאלה- 
האם אתם מתכננים לחזור? את לא מתגעגעת? 

אני מתגעגעת בכל רגע ביום. 
יש ימים שהגעגוע חזק יותר. 
אז, צונאמי עולה מהלב אל העיניים ומציף אותן בדמעות.
בימים אחרים, הוא סתם שוכן לו שם. כמו ערפל שמלווה אותי. 

עבורי, החיים ברילוקיישן, הם חיים של געגוע. 

אז עשיתי רשימה קצרה של הגעגועים שלי:

🇮🇱 ללכת לזאפה להופעה חיה של זמר ישראלי, 
או לעזוב את המרכז לכמה שעות,
ולנסוע למצפה רמון, עובדה או לגליל. 
לשבת על שמיכה דקה בחום הלילה, ולהתמסר למוזיקה שמציפה את המרחב הפתוח.  

🇮🇱 אני מתגעגעת לכל אחת מהחברות שלי. לשבת בבית קפה מגניב בתל אביב, אחרי חיפוש חנייה של שעה, ולקשקש בעברית על כוס קפה. 

🇮🇱 להתרסק אצל ההורים כשיש לי יום מבאס. 
או כשבא לי ככה סתם להעלם ממחויבויות החיים לכמה שעות. 

🇮🇱 לחיבוק של אמא. 
🇮🇱 לאוכל של אמא. ולשאלה המתעקשת שלה: מה להכין לך.  
🇮🇱 לקרוא להורים לבייביסיטר, ככה סתם ברגע האחרון כי אין ברירה. לדעת שתמיד יש לי גיבוי, לא משנה מה.

🇮🇱 להיכנס לחנות ספרים - בה כל הספרים בעברית. 
🇮🇱 להיכנס לחנות ספרים - בה יש אינסוף כותרים של סופרים ישראלים. 

🇮🇱 הים. ריח מלח הים. חוף הים של תל אביב. 
המדרגות שיורדות לחוף הים- אלו שנמצאות בסופו של רחוב פרישמן. 

🇮🇱 שמן זית ישראלי - אין סוף טעמים של מרירות שצובטת את הלשון. 
🇮🇱 אספרסו ישראלי. קפה שחור ישראלי. 

🇮🇱 לשבת בקליניקה של המטפלת שלי, במקום לפגוש אותה בזום. 

🇮🇱 לריב עם שירות לקוחות בעברית. 
🇮🇱 לצפור בכביש כשמשהו נוסע ממש לאט לפני. 

🇮🇱 להיכנס לחנות בגדים ולדעת שבטוח אמצע משהו מעניין. 
מעצבות ישראליות אף פעם לא מאכזבות. 
יש פשטות, עם קטע בעיצובים הישראלים. 
אני מתגעגעת לחנות הבגדים הקבועה שלי באם המושבות, וזו שאצל אמא בכפר. 

🇮🇱 מתגעגעת לסנכרון בין המחשבות שמתרוצצות בראש לבין השיחה. 
שהן באותו השפה. 
🇮🇱 לחתולי רחוב שמברכים אותי לשלום עם זנב מורם וחיכוך קל. 
🇮🇱 לרדת לבית קפה בערב מאוחר, ולמצוא אותו פתוח. 

🇮🇱 להנחות קבוצות, ללמד סטודנטים.
לעבוד. בעברית. 

🇮🇱 לארוחות משפחתיות. עם ההורים והמשפחה של אחי. 
למתח הזה שלפני הוויכוח הפוליטי שעדיף שלא יתחיל...
🇮🇱 ואחרונה חביבה- היא זכות הצבעה. 

*התמונה צולמה יום לפני שעזבנו לטורונטו. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.