על חיים עם כאב הגעגועים


11 Nov
11Nov

אתמול אביגיל חלמה חלום רע בלילה, ומתוך שינה בכתה. נגשתי אליה, ופתאום במיטה שלה, שכבה ילדה גדולה. כבר לא תינוקת, ולא פעוטה. 
והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, שכבר שנה וחודשיים, לא התראתי עם ההורים. בפעם האחרונה, היא הייתה זאטוטה. 
*כל יום אני מדברת עם אמא שלי. כל יום אני חושבת עליה. אבל היום, הרגשתי את החסך בנוכחות שלה. 
להרגיש את החיבוק, שנוגע בנשמה, ואת האווירה שהיא משרה כשהיא בחדר. 
לשמוע את קולה, במעבר ישיר - בין מיתרי הקול לעור התוף, ולא דרך תיווך לוויינים ופלאפונים.
להביט בעיניה, שרק המשקפיים שלה מפרידים בין המבטים שלנו, ולא דרך תיווך מסכי מחשב, אפליקציות ותוכנות וידאו צ׳אט.
להרגיש את הטפיחה של אבא על הכתף שלי, או את הנשיקה שהוא נותן לי – על הראש.רק הוא יודע לעשות את הקסם:ובנגיעה חפוזה, להפגין אינסוף אהבה.
זה כבר לא רק געגוע של רילוקיישן. כי אותו פותרים בכרטיס טיסה. 
זה אותו הגעגוע, בתוספת מגבלות תנועה ותחלואה.
עד כה, התמודדנו עם הגעגוע על ידי פגישות לפחות פעמיים בשנה. פעם הם עושים את המסע לצפון אמריקה, ופעם אנחנו את הדרך מזרחה, לישראל. 
ועכשיו זה כבר לא מתאפשר. 
אז כבר יותר משנה שלא פגשתי את ההורים. ומה שנשאר זה לחיות עם כאב הגעגועים. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.