על חוסר בשינה


28 Oct
28Oct
בתחילת שנות העשרים, 
יצאתי עם בחור שעבד כברמן, בבר הכי נחשק בתל אביב. 

הייתי מגיעה בתחילת הערב עם חברה או עם החבר׳ה,  
וסוגרת את הבילוי בזריחה, עם הצוות של הבר. 

אם זה היה סוף שבוע, 
היינו הולכים לאכול ארוחת בוקר בנחלת בנימין, 
ורק אז, צוללים לשינה על בטן מלאה.  

אבל בבילויים של אמצע השבוע, 
לא היה זמן לארוחה ושינה. 

הייתי עוזבת את הבר בזריחה, 
בדיוק בזמן להספיק לרכבת הראשונה, 
שתיקח אותי בחזרה,
מחיי הלילה של תל אביב, לחיים הסטודנטיאליים בבאר שבע.
 
הייתי נוחתת בעיר הדרומית, 
וממשיכה את היום,
כשההתרגשות של בילוי הלילה ורד בול זורמים בעורקיי. 

*
פאסט פורד 17 שנה, 
והבוקר קמתי עם חוסר של כמה שעות שינה. 

השעון צלצל, ולא הייתה ברירה. 
זחלתי מהמיטה לאמבטיה, דידיתי למטבח.
נאבקת בעיניים שמתעקשות להיעצם, 
נלחמת בגוף שמושך מטה. 

כל היום תפקדתי בתחושה שעם הקימה, 
התרחשה התנגשות חזיתית במשאית,
שריסקה לרסיסים את הגוף, הנפש והתודעה. 

שום קפה לא עזר, וגם לא תנומה. 
ידעתי שאני אבודה עד הלילה הבא.

*
אם בשנות העשרים, 
יכולתי למתוח את גבולות הגוף לקצה הצוק,
ועדיין לשמור על שיווי משקל.

שנות הארבעים, מביאות איתן אחריות גדולה. 
אם אני לא קשובה לצרכי הגוף, 
אני פשוט מחליקה מהצוק. 

ולומר את האמת, 
אני לא מתרפקת על שנות העשרים,
ולהליכה על החבל הדק של החיים.  

ההקשבה לגוף ולנפש, גילתה לי גן עדן קטן. 

וזוהי השלווה (המינפולנס, גם אם רגעי) שאני חווה, 
זו שתמיד ייחלתי לה בגילאי ה20,
אבל עדיין לא הייתי מוכנה לקבל אותה. 

אולי אז, המטרה הייתה,
לבדוק עד כמה ניתן למתוח את חוט החיים.

כדי שבגיל ארבעים, 
אני כבר אדע למה הגוף שלי זקוק. 
מהי ההזנה הנכונה, כדי לחוות סוג של שלווה. 

היום בגיל 40 – 
אני ממש רוצה לערסל את הגוף; 
בשינה מספיקה, תזונה מטיבה, פעילות גופנית, תחביבים וקשרים עם אנשים אהובים. 

כי כשאני מזינה את הגוף והנשמה, הן מחבקות אותי בחזרה. 
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.