חודשיים אחרי שנחתנו בסנטרל ניו יורק,
ואחרי שלוש וחצי שנים בטורונטו,
חשבתי שאשתלב במנהטן בלי בעיה.
שלקחה אותי מסנטרל ניו יורק היישר למיד טאון מנהטן,
כל מה שראיתי היה לכלוך והזנחה,
מולי עברו אינספור אנשים, בתזוזה מהירה.
ציפיתי שמנהטן, תתנהג כמו טורונטו.
שלכל עיר יש את ה׳וויב׳ הייחודי שלה.
חיפשתי מנוחה מהשקט של הפרברים,
והוצפתי ברעש של המטרופולין.
שלשום חזרתי למנהטן אחרי עשרה חודשים.
מזוודות למלון, מכונית לחניון,
חנן ואביגיל לעניינים שלהם,
ואני— נמשכת בלי שליטה אל תוך העיר הגדולה.
הצטיידתי באנונימיות שיש רק בעיר,
בנעליים נוחות, זמן וסבלנות,
ויצאתי להתהלך ברחובות האינסופיים.
בדרך, התנהגתי כניו יורקרית.
ובמקום לעצור ברמזור אדום,
עצרתי רק כשהגוף אותת לי: הפסקת קפאין.
הלב משך למנוחה, בחנויות בגדים,
שהיו מלאות בשיק וריקות מקונים.
כשאני התרגלתי לקצב, לנוף ולאווירת הפרברים.
המגפה שינתה את פני וקצב העיר.
הקצב החדש של מנהטן, התאים לי.
אבל מתחילה לתכנן את החופשה הבאה.
שולחת לכן נשיקות וירטואליות מהחיים הישראלים שלי ברילוקיישן🐉
#החייםהישראליםשליברילוקיישן
