על הקרפלך של אמא


18 Sep
18Sep

בערב ראש השנה לפני שנה,

שקורונה הייתה קיימת רק בספרי מדע בדיוני,

הכנתי את הקרפלך של אמא.

ובלי הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי -

פורצת בבכי.

בכי של געגועים.

בכי מתוך הכרה, שאני לא חוזרת הביתה השנה. שאנחנו לקראת רילוקיישן שני.

רילוקיישן שרצינו בו וצעדנו לקראתו באהבה והתרגשות.

היום, הכנתי שוב את הקרפלך של אמא.

מסנטרל ניו יורק, ולא מטורונטו.

לאחר השתרשות והתמקמות, ולא לקראת מעבר נוסף.

ממקום רגשי מגובש ושלם יותר.

אפשר לומר, שגם די מאושר.

אולי בגלל זה התפניתי לשים לב, עד כמה אני מרכיבה את הקרפלך במיומנות.

תוצאה מובהקת של תרגול, מאז שהייתי ילדה.

אמא הייתה מכינה מחומרי הגלם את הבצק והבשר, ואני: מרדדת, חותכת, מניחה ומדביקה.

החוויה הזו כה טבועה בי, שהרגשתי שהיא לידי.

שמעתי אותה אומרת לי-

לרדד יותר דק, להדביק ביסודיות וליצור אותם יפים – כך שהיו לא רק עסיסיים לפה, אלא גם לעיניים.

אז שלחתי לה הודעה, עם התמונות המתעדות את ההכנה.

והיא הדהדה לי תוך שנייה בהודעה את שהרגשתי ולא אמרתי -

רוחלה (זהו שמי בקולה של אימי),

אני ממש מרגישה שאנחנו ביחד.


אז אני מאחלת לכולכן-

שתהיה שנה טובה.

ושבשנה הבאה, נחגוג בלי עקבות ובלי פשרות.

לא ערב לפני ולא בזום.

ביחד. פנים אל פנים.

סביב שולחן גדול, שהפך לקטן מידי בשל כמות האורחים.


*בתמונה עם אמא בחגיגת בת המצווה שלי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.