על הלבשת בית


26 Sep
26Sep
דווקא בין ערב ראש השנה, לערב יום הכיפורים זה קרה. 

עד עכשיו חיכיתי שההורים יגיעו לסנטרל ניו יורק. 
עד עכשיו חיכיתי לביקור שלנו בישראל. 

הם היו אמורים להגיע במרץ ולהביא איתם תמונות, אלבומים מזכרות.
ואנחנו היינו אמורים לארוז ולשלוח את השאר, בביקור הקיץ שלנו.  

אך החפצים שנוכחותם מאותתת – 
פה זה הבית. 
בית, שיש בו עבר, הווה ועתיד.
נמצאים בהסגר בישראל. 

וככה היום הרגשתי שמשהו בי השתנה. 
שאני בשלה. 
לקחתי את חנן ואביגיל, ואת אמא – איתי בנשמה, 
ולהתחיל במשימה. 

והיום אני הולכת לישון, בבית קצת אחר. 
עם כמה חפצים חדשים, וגם קירות לבושים.
בית שמרגיש קצת יותר חגיגי, קצת יותר שלי. 

אך עבורי, הפעולה של הלבשת הבית היא לא רק פיזית. 
היא מאפשרת את החיבוק. 
שחררתי את החפצים מישראל - ואפשרתי לבית החדש שלנו בסנטרל ניו יורק, 
לחבק אותנו קצת יותר קרוב, קצת יותר בחמימות. 

אני לא מוותרת על האלבומים, הציורים של אמא, אוסף הפילים והמזכרות.
אבל, כל אילו, יכולים לחכות. 

פיניתי את המחשבה עליהם מראשי, 
והלב נפתח קצת יותר לחוש את החוסר האמיתי. 
את אי נוכחות ההורים. 

אז עכשיו נשאר רק להמתין בבית המחבק שלי, 
שהשמיים יהיו בטוחים מספיק,
כדי להביא את ההורים, 
לחוות איתי ולחבק אותי, פה,
בחיים הישראלים שלי ברילוקיישן השני שלי.   

*בתמונה- ברקע הבית הישראלי שלי ברילוקיישן לבוש חגיגי. 
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.