בעיצומו של הסגר הראשון,
ברגע של שטיון,
הבטחנו לאביגיל שנאמץ כלב נוסף,
כמתנה ליום הולדתה השש.
בינתיים, הלנה החתולה הלכה לעולמה,
ואביגיל, לשמחתנו,
העדיפה לאמץ חתולה.
היום, בזמן שאביגיל ואני,
קפצנו בין אירועי הלאווין,
חנן נסע לבית המחסה המקומי לחתולים,
והביא אלינו הביתה את רייבן.
חתולה בת שלושה חודשים,
בעל בטחון עצמי ומוקד שליטה פנימי.
שובבה ומשחקת, אבל לא מתמסרת.
*
זו השנה החמישית ברציפות,
שאנחנו יוצאים לטריט אור טריק.
השנה, בסנטרל ניו יורק ולא במיד טאון טורונטו.
מקומיים סיפרו לנו, שהחג השנה שונה.
אירועים ומסיבות בוטלו,
מעט ילדים דופקים על דלתות,
ופחות בתים פתוחים לביקורים.
ובכל זאת, נראה שתושבי סנטרל ניו יורק,
יצאו מגדרם כדי לא לאפשר למנהגי החג להתפוגג בערפל הקורונה.
כשצעדנו ברחוב, עברה על פנינו,
משאית גדולה ופתוחה מאחור,
שהציפה את הרחוב במוזיקה של סרט איימה.
בחלקה האחורי ישבו כעשרה אנשים מחופשים,
שצעקו חג שמח, וזרקו לכיווננו ממתקים.
בתים אחדים, במקום קערה גדולה מלאת ממתקים,
שאליה דוחפים ידיים ובוחרים ממתק או שניים,
השאירו ממתקים בשקיות מופרדות על שולחן,
כדי לצמצם מגע ידי אדם.
ויש כאלו שלא ויתרו על המשחקיות.
ומצאו פתרון כיצד לשגר את הממתקים אל הילדים בעידן של מרחק חברתי.
אלו מיקמו בינם לביננו צינור ארוך וחלול,
דרכו שוגרו הממתקים הישר לסל של אביגיל.
*
מספרים לנו בלי סוף,
שאנחנו חווים את סנטרל ניו יורק בווליום נמוך, בצל המגפה.
שהחיים פה הרבה יותר עשירים ומגוונים בימים רגילים.
אבל, אותי האירועים, שווקי האיכרים, ההצגות, התערוכות והסרטים,
הם תפאורה למה שחשוב באמת בחיי היומיום, במקום בו אנחנו גרים.
מחוות מאנשים זרים,
קשר שנוצר ונרקם עם אנשים חדשים,
האפשרות להוסיף חברת משפחה.
לראות את חנן ואביגיל מתחפשים יחדיו,
ולהתרגש מכך שהם כל כך דומים: חולקים תחומי עניין משותפים.
להתבונן באביגיל נרדמת,
עם חיוך שמשקף את המלאות שהיא חשה מבפנים,
למרות שהחג נחגג תחת ערפל הקורונה.
אלו הדברים החשובים.
והם המרגשים והמספקים.
