על אלבומי תמונות


06 Oct
06Oct

יש לי מסורת קטנה.

בכל שנה, אני מכינה לאביגיל אלבום דיגיטלי, עם תמונות מהשנה החולפת.

את התמונות אני אוספת מהסלולרי, ודרך אפליקציה יוצרת אלבום דיגיטלי, אותו אני תמיד שולחת להדפסה.


אני מקפידה שתהיה בו לפחות תמונה אחת, של אביגיל עם סבא וסבתא.

הלוואי והיו יותר, אבל ההזדמנויות לפגישה עם הסבים והסבתות, הן מועטות.


היום סיימתי לאסוף את התמונות מהסלולרי, לאלבום מספר חמש.

כשעברתי על התוצר,

שמתי לב, שאין בו אפילו תמונה אחת של אביגיל עם סבא וסבתא.


בדרך כלל, אנחנו נפגשים בחורף, בחופשת קריסמס.

במועד זה, אנחנו נוסעות לישראל.


מנצלות את החופשה הארוכה ממוסדות החינוך,

להתרעננות במזג אויר חורפי – במושגים ישראלים,

וסתווי, אם לא אביבי או קיצי, במונחי צפון אמריקה.


אבל השנה לא נסענו.


בנובמבר עשינו את הרילוקיישן מטורונטו לסנטרל ניו יורק,

והיינו עייפים בכדי לעשות עוד מסע, של עשרות שעות טיסה.


רצינו לנוח, להפוך את המבנה שקנינו בסנטרל ניו יורק לבית.

אז דחינו את החיבוק עם ההורים.


אבל לא ויתרנו על מפגש חורפי.

ההורים היו אמורים לנחות פה בסוף מרץ, אבל  כבר באמצע החודש–

הנגיף הפך מסיפור אגדה, לסרט איימה.

ביום אחד סגרו את המדינה.

את ניו יורק.


אבל, הייתה לנו תכנית מגירה.


בדרך כלל, אלו ההורים שמבקרים אותנו בקיץ.

הם מגיעים להתרענן ממזג האוויר הקיצי בישראל,

במזג האוויר האביבי של צפון אמריקה, במושגים ישראלים.


כבר בדצמבר, שריינו ליולי כרטיסי טיסה לישראל.

אבל, החשש מהקורונה לא דעך, וההגבלות על התנועה הצטברו.

ולכן, גם המפגש ביולי נדחה.


כך נשארנו עם אלבום מלא בחוויות חסרות,

עם חור בלב,

וזרועות יתומות,

העורגות לחיבוק של אמא, של סבתא וסבא.


בעוד שבסנטרל ניו יורק,

הילדים חוזרים ללימודים חלקיים וחדרי כושר נפתחים,

בישראל ההורים מסוגרים.


כבר ארבע וחצי שנים שאני נושמת געגוע.

כבר חצי שנה, אני חיה את המציאות שהמגפה כפתה.


וכשאני מבינה, איך עברה כבר יותר משנה,

מאז שהתראינו בפעם האחרונה.


אני יודעת שזה לא יקרה לי שוב,

אני לעולם לא אדחה שוב הזדמנות לפגישה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.