כשהלוחות הטקטוניים של הרילוקיישן הזיזו את עולמי,החלטתי שאני פותחת בלוג למען עצמי.
שם אתעד את התזוזות, דרך תחביב ישן ואתגר חדש- הכתיבה והחשיפה.
על הדרך, חלמתי בצניעות שאולי אסייע לאחרות.
אבל איך התהפכו היוצרות.
מכל לייק, תגובה או הודעה, אני מתרגשת כאילו הייתה הראשונה.אתן שולחות חץ מדויק לליבי, שמפזר ישירות למחזור הדם אבקת אהבה.
*
אבל יש משהי אחת, שהייתה שם מהתחלה. כתבה, פרגנה, שלחה אהבה. בצניעות, בענווה, ברהיטות. בנָאוָה.
היא אישה אמיצה ברילוקיישן, שמתעדת את רגעי המחלה של הגוף – וחושפת את נפשה האיתנה.
חולקת את רגעי החולשה – שעושים אותה ללביאה.
דרך הגוף הפצוע, ונפשה הזכה- והחשיפה של משמעות מחלתה-
קורה משהו בי.
הציניות מתפוגגת, ואמת פנימית נחשפת.
אני לומדת בתמונת מראה, על הקיום השברירי, על הזכות לחיות, גם אם לא לפי מה שאני חושבת, שהיה צריך להיות.
וכל קושי, הופך לאתגר נפלא,
כי אני מבינה דרכה, שכל עוד אני לא בגיהינום, יש לי עוד את האופציה, לחיות את החלום.
אישה נָאוָה – מבפנים אל החוץ,
אני שולחת אליך- לא כל כך מרחוק - חום, אהבה, ואנרגיות שיפיחו בך כוחות בימיך האחרונים, לפרידות מהאהובים.
מרגישה ברת מזל, שמצאת אותי, ושהענקת לי חלק ממך.
ולמרות שלא נספיק לשוחח בעולם הזה,
אני אמלא אחר בקשתך,
ולא אמהר לתפוס איתך שיחה וחיבוק בצד השני.
אבל, עד אז, ארשה לעצמי לשמור חלק ממך אצלי.
