שאני תקועה מול הזום מהבוקר עד הלילה.
מתשע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים בלמידה מקוונת עם הכתה של הילדה.
ומאחת וחצי עד שמונה בערב בזומזומים של מבוגרים.
בימים כאלו, השעות חולפות מבלי לשים לב.
הגוף מתעורר רק למען סיפוק צרכיו החיוניים.
ובכל שאר הזמן מתעייף. מתאבן.
ובמקום לברוח החוצה לאוויר הצח, לפרוק את האנרגיה שהצטברה,
ולגאול את הגוף מההצטמצמות שכפיתי עליו בישיבה מול המחשב,
אני מפרשת את ההתשה כצורך במנוחה.
וכל מה שאני רוצה זה לשכב במיטה או להתמוטט על הספה.
אבל אז, יש משהי, שמצילה אותי מעצמי.
אצלה, אין סכנה שתתמסר למנוחה.
והיא זו שמוציאה אותי לטיול או להנפת כדור, לפחות שלוש פעמים ביום.
*בתמונה- ברייב מוציאה אותי להנפת כדור היום אחה״צ.
