לפני 12 שנה בערך, ישבתי בתור בקליניקה של אולגה רז. נו. עוד דיאטה להסרת 5 קילו מיותרים. בחדר ההמתנה ישבה לידי אישה שהייתה אז מבוגרת ממני בשנות חיים, חוויות ותובנות. היא הזדהתה כפסיכולוגית ברילוקיישן. מתגוררת בלייק מישיגן. סיפרה על ירוק בעיניים והרוגע בחיים מול אגם בעיירה קטנה. ואני התמלאתי השראה. אז רילוקיישן היה תכנון ודאי, במסגרת ההכשרה של בן זוגי הרופא, אך הצפי למעבר היה רחוק מאד. הרופא היה עדיין בצבא קבע והיו לפניו שנים של לימודים והתמחויות. ובכל זאת, חזרתי הביתה ואמרתי לו- אתה לוקח אותנו לגור בלייק מישיגן. ממש רציתי את מה שלה יש. לא רציתי דווקא את ה-לגור בחול. אבל השתוקקתי אל הרוגע, השלווה וההשלמה שבאה מבחוץ ומאפשרת להתרכז בלארגן את הבפנים. עכשיו, אנחנו אנשים מאד עירוניים. תמיד גרתי בעיר גדולה. גדלתי בתל אביב, דרך באר שבע ופתח תקווה הגעתי לטורונטו. והנה… אנחנו לא יודעים איך בדיוק זה קרה, אבל מצאנו את עצמנו לפני 9 חודשים בעיירה קטנה בסנטרל ניו יורק. בעיניים העירוניות שלי, אני גרה במעין ורסיה של לייק מישיגן. תמיד דוחקים בי לחלום. החולמים המדופלמים אומרים, שגם אם החלום המדויק לא מתגשם, המציאות תמיד לוקחת משהו ממנו ומעצבת לנו את החיים כמה שיותר קרוב למה שאליו השתוקקנו. עברו השנים, ושכחתי שבכלל חלמתי על לייק מישיגן הזה, שמעולם לא ביקרתי בו. והיום התגנב לו הזיכרון על הפגישה עם הפסיכולוגית ברילוקיישן, בעודי יושבת במרפסת הבית שלנו. מול נוף של יער אינסופי ושמיים רחבים וגדולים, בזמן קריאה במגזין אמריקאי לנשים. בזמן שכל כולי מתמסרת לחוץ שמשרה עלי רוגע ומאפשר לי לארגן מחדש את החלומות שלי מבפנים. אז יאללה. לעבודה. תחלמו.
