העם היהודי שהקפיץ אותי


1 דקות קריאה

14 למאי, 2020

יום אחד הילדה חזרה מבית הספר וסיפרה לי - שסיפרו לה - שהיא יהודייה. אחד הילדים תיקן את האנגלית המושלמת שלה. "אמא" היא אמרה לי בעברית, ומיד עברה לאנגלית: "ג׳ושואה (שם בדוי) אמר לי, שצריך להגיד ת'רטי ולא ת'רטי". באוזן הישראלית שלי אני בכלל לא שומעת הבדל. אבל מבחינתה זה שמים וארץ. היא המשיכה באנגלית, כמובן: "וזה בסדר. כי אני שייכת לעם היהודי. והעם היהודי יודע עברית טוב ואנגלית פחות טוב".

סנטרל ניו יורק, החיים שלי ברילוקיישן, רחלי שנהב גולדברגהכתה של הבת שלי בבית הספר בסנטרל ניו-יורקאנגלית לפני עברית 

רק כדי לסדר את העניינים בסדר הנכון, הילדה דיברה אנגלית לפני שהיא בכלל אמרה משפט בעברית. בעברית היא הספיקה לומר: ״אמא״, ״אבא״, ״שוקולד״ ועברה לאנגלית לפני שמלאו לה שנתיים. כיום, בגיל חמש וחצי, היא מעדיפה באופן גורף שיחה באנגלית. העברית שלה מקרטעת כל השנה ומשתפרת פלאים אחרי כל ביקור של ההורים שלי, איתם היא משוחחת רק בעברית. שיהיה ברור, ממש לא אכפת לי שהילד מתקן אותה. אבל ה”Jewish people” (העם היהודי) הזה הקפיץ אותי. מה הקשר בכלל? אני מעולם לא דיברתי במושגים הללו בבית ובטח שלא עשיתי השוואה בין היהדות שלנו לעומת ישויות אחרות.

למידה מקוונת בימי קורונה: שעורי בית באנגלית בלבד

להיות שונה זה לא משנה

שלוש שנים גרנו בטורונטו. שם היינו מוקפים בישראלים, ביהודים ומהגרים מכל העולם. בבית הספר שבו היא למדה, דיברו יותר מ- 80 שפות. הנורמלי היה להיות שונה מהחבר שלך. נורמלי היה לדבר שפה נוספת שאיננה השפה בה המורה מנהלת את השיעורים בבית הספר. הילדים הקנדים טובעים ברב התרבותיות וזו טבועה בהם. עד כדי כך, שכשאמא טורונטיאנית שואלת בתמימות את בנה מה המוצא של אחד החברים שלו, הוא עונה לה בטבעיות: מה זה משנה? (סיפור אמיתי). כי בטורונטו- כשהנורמה היא: להיות שונה- זה לא משנה.

הוולה* של הברסרי בסנטרל ניו-יורק

עם ההגעה לניו-הרטפורד, הממוקמת בסנטרל ניו יורק, הפכנו למיעוט. בסופר יש במבה, חלווה ושקדי מרק של אוסם, אבל אין ישראלים. אין גם מהגרים. בכל בית הספר יש עוד שלוש משפחות יהודיות. זה אומר, שביום לזכרו של מרטין לותר קינג, הבת שלי חזרה מבית הספר עם ידע על שיוון ואחווה בין גזעים ומוצאים אתניים. אבל באותה נשימה העלתה מהאוב זיכרון, שהיה ילד אחד בכתה בטורונטו שצבע העור שלו היה זהה לזה של מרטין לותר קינג. בפרבר לבן שכזה, את השוויון ניתן ללמוד בתיאוריה, אבל קשה לתרגל אותו ביומיום. זה קצת כמו לנסוע בפררי שלך, לתת ל'וולה' של הברסרי להחנות אותה וללכת להפגנה נגד יוקר המחייה בכיכר הבימה.

*וולה (Valet) הוא שירות חניה; איש שירות שתפקידו הוא להחנות את הרכב.

המנוחה והנחלה רק בלי הפריבילגיה 

מבחינתנו הגענו למנוחה ולנחלה- בית משלנו, שקט חלומי, איכות חיים. אך פתאום אנחנו מרגישים יוצאי דופן. מיהודים-אשכנזים-פריבילגים בישראל, למהגרים-ישראלים בחברה הרב תרבותית בטורונטו, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו בפרבר ניו יורקי לבן כל כך – בו גם יהודים וגם מהגרים הם מיעוט.

בגיל חמש, הבת שלי הסיקה שלהיות יהודייה זה לא להיות אמריקאית. אני לא יודעת אם זהו שלב מוקדם מידי בחיפוש אחר זהות שמתנדנדת בין יבשות ומדינות, בגלל הרילוקיישנים הדחופים שהוריה הביאו עליה. או שזהו גילוי מאוחר של היהדות, בגלל שההורים שלה עזבו את מדינת היהודים ולא הביאו איתם מספיק יהדות לבית החדש באמריקה. אבל אולי, היא הבינה משהו הרבה יותר עמוק ומהותי.

בבית האלטרנטיבי של הבת שלי יש שלושה דגלים: ישראל, קנדה וארה״ב

להיות יהודייה באמריקה

וכך נזכרתי בשיחה עם חבר קנדי-אמריקאי הרבה לפני שהמעבר לטורונטו היה באופק. ישבנו בלנדוור-דיזינגוף לשיחה באנגלית. אני זוכרת שהייתי מבולבלת ושאלתי: האם אתה אמריקאי או קנדי? והוא בלי לחשוב פעמיים ענה: אני יהודי. מה שהוא ידע לומר כאדם מבוגר, הילדה הרגישה והאינטיליגנטית שלי יודעת לומר כבר בגיל חמש. היא מתחילה להפנים את המשמעות של להיות יהודייה מחוץ לישראל.

אקדמיה בקטנה. 

לפי Eduardo Bonilla-Silva, ניסיון להתעלמות מהשוני בין קבוצות חברתיות גזעיות עומדת בראש האידיאולוגיה של עיוורון צבע. גישה זו עלולה באופן לא מודע לקדם אפליה גזעית כנגד חברי קבוצות המיעוט, בהציגה מצג מוטעה של המציאות (מתוך Racism Without Racists, 2003).

Ibram X. Kendi בספרו ״איך להאבק בגזענות״ (How to be ab antiracist, 2019) טוען שכאשר אנחנו מתייחסים לקבוצה כלבנים או שחורים, או בכל זהות גזעית אחרת- יהודים לעומת לבנים או נוצרים, אנחנו מגזענים את הקבוצה. כשאנחנו מגזענים את הקבוצה, ואז מתייחסים לתרבות שלה כנחותה- זו גזענות תרבותית.